סף הכאב

סף הכאב

₪74.00מחיר

מחברת: ורה מייזלס

הוצאה לאור: מילים מדברות

 

"סף הכאב", ספרה של ורה מייזלס, מתאר את עברה מנקודת מבט של ההווה. ברגישות מפעימה וסוחפת, היא הופכת את הסיפורים שכתבה, לכדי יצירת אמנות מורכבת ועדינה; שטיח קיר של חוויותיה כאישה, כאם, כפסלת וכמשוררת.

ורה מייזלס, נולדה למשפחה יהודית אמידה, בסלובקיה בשנת 1936 . ילדותה המאושרת, לא הכינה אותה לסבל שעבר עליה.

משפחתה והיא עימם, עדיין ילדה קטנה, נאלצו לברוח מהנאצים. במהלך מנוסתם הם נתפסו והופרדו מאבי המשפחה. ורה, "בילתה" את שארית המלחמה בגטו טרזינשטט.

בסיפוריה, ניכר הגעגוע לתקופה של טרם המלחמה, אך באופן מפתיע, גם לחוויות שהתרחשו במהלך המלחמה; שהותה בבית הילדים בגטו, שם הורשתה לצייר ולשחק בהפקת המחזה "גחלילית", או זכרונו של חייל גרמני אבהי, שנתן לה כוס חלב והושיבה על ברכיו.

ניצוצות חסד זעירים אלה, בתוך המציאות העגומה שהקיפה אותה, זורחים דרך סיפוריה, הם גם אלו שטווים את סיפור חייה.

  • סיפור הלקוח מתוך הספר

    1

    העבר שנמחק

    עד לפני הגיעי לגיל שש אינני זוכרת דבר.
    ההלם והמהפך בחיי החל בפסח 1942. אחותי בת העשר ואני בילינו
    באותה שנה אצל סבי וסבתי בעיירה טרבישוב-סלובקיה.
    אנחנו הנכדות, נשלחנו להתפנק אצל הורי אמי. הוריי היו מצטרפים
    לליל הסדר וכך היינו כולנו מסובים סביב השולחן הגדול עם
    המשפחה המורחבת כולל אחות אמי ואחרים.
    אצל סבתא היינו הנסיכות, מרישקה העוזרת אהבה אותנו מאוד
    והעסיקה אותנו במשק בית, בלולים של התרנגולות והברווזים.
    למעשה היא הייתה לנו כמטפלת.
    כל הנופש ההוא, שהיה באווירה פסטורלית נפסק באחת כשסבא
    וסבתא קיבלו זימון לטרנספורט – משמע לארוז ולהתכונן. הבית
    הנעים והחמים נעשה הפוך, חפצים התגלגלו בכל פינה, מזון ואריזות
    למיניהן בכל מקום. ארונות ומגרות פתוחות לרווחה, תרמילים
    פזורים על המיטות, ואנחנו הנכדות בוהות בנעשה.
    בתאריך שנקבע מראש הגיעו הגרדיסטים – משתפי הפעולה עם
    הנאצים לקחתם לתחנת הרכבת. העוזרת מרישקה קיבלה אומץ
    וסירבה למסור אותנו. היא טענה שאנחנו באחריותה, אורחות הבית
    מעיר אחרת. מרישקה הגויה הייתה מוכרת בעיירה, הגרדיסטים
    המקומיים הכירו אותה והאמינו לה. הם אכן שוכנעו שתביא אותנו
    להורינו בפרשוב. היא עמדה בהבטחתה ולמעשה בכך הצילה את
    חיינו. איש לא חזר מהטרנספורט הזה.
    אבל הניתוק ההוא היה לי קשה מנשוא. הם אפשרו לי לחבק ולנשק
    את סבתי ואני אחזתי ברגלה של סבתא להשהות את הפרידה. במבטה
    האחרון, ראיתי את עיניה הדומעות וחשתי שדבר נורא מתרחש.
    הכי גרוע עצוב ומרגיז בעיניי, היא העובדה שאני לא מסוגלת להיזכר
    איך הם נראו. אין לי תצלומים ואין לי שורש להיאחז בו. עם השנים
    פניהם נמוגו לי לחלוטין.
    אבל, כמו להכעיס אני זוכרת היטב את כובעה של העוזרת. היא
    חבשה כובע ברט שחור, מהודק בסיכה מקושטת ורק תלתל אחד
    הציץ ממנו, ופניה כבר לא ברורים לי.
    באותו לילה, הבית של סבתי נאטם בקרשים, לכן מרישקה
    לקחה אותנו למקום מגוריה והלינה אותנו במיטתה. למחרת היום
    כשהטרנספורטים כבר עזבו את תחנת הרכבת, היא הסיעה אותנו
    לפרשוב.
    עד אותו רגע בו נקרעתי ממשפחתי בטרבישוב, נותר לי הבור השחור.