הגם זאת נעמי?
שם המחברת: נעמי שוב רביב
ז׳אנר: שירה
הוצאה לאור: מילים מדברות
הֲגַם זֹאת נָעֳמִי?
שופכת לאור
הַקְדָּמָה
מַתְחִילָה תַּהֲלִיךְ אָרֹךְ, מְרַגֵּשׁ וְעָצְמָתִי
מְנַסָּה לְהוֹצִיא לָאוֹר סֵפֶר שִׁירִים שֶׁלִּי וּבְעֶצֶם אוֹתִי.
אֵיזֶה שִׁנּוּי מִמֶּנִּי נִדְרָשׁ וְכַמָּה אֹמֶץ נִרְאֶה לִי שֶׁנָּחוּץ
כְּדֵי לְהַסְכִּים עִם הָרַעְיוֹן שֶׁחֲלָקִים מִמֶּנִּי יִסְתּוֹבְבוּ לָהֶם כָּךְ שָׁם, בַּחוּץ.
כן, זה מה שנכתב לי רגע אחרי שיצרתי קשר עם מתי עלמה אלחנתי, המו"לית של "מילים מדברות", והחלטתי "ללכת על זה".
אני לא זוכרת מתי התחלתי לכתוב, אני רק יודעת שכמעט תמיד כתבתי בחרוזים, ושלאורך הדרך לא מעט אנשים קראו לזה כישרון ואהבו את מה שאני כותבת.
שנים רבות תיעלתי את היכולות האלה שלי לכתיבה פונקציונלית. כתבתי ברכות ותודות לאנשים חשובים בחיי וחיברתי טקסטים מחורזים לטקסים, לסדנאות ולמפגשים עם אוכלוסיות שונות בחיי המקצועיים כמחנכת, כחברה בצוות ניהול, כמדריכה, כיועצת חינוכית, כמובילת השתלמויות ועוד.
נדרשו לי הרבה שנים, טיפולים וכנראה גם לימודי פסיכותרפיה והפיכה למטפלת בעצמי כדי לפַנות מקום גם לעצמי בכתיבה שלי. נראה לי שגם היציאה המוקדמת לגמלאות ממשרד החינוך וגם תקופת הקורונה, שהכריחה אותנו להיות לא מעט עם עצמנו, תרמו לכך. כך מצאתי את עצמי מעבדת באמצעות הכתיבה את מה שעובר עליי (ולא רק עליי): מחשבות, תחושות ורגשות, כותבת אותי בעיקר לעצמי ומרשה לעצמי להיכנס למקומות לא מוכּרים בתוכי, כאלה שלא הכרתי או שלא הייתי בשלה להכיר בקיומם קודם לכן.
את הכול כתבתי "למגירה", לרוב לעיניי בלבד, ורק מדי פעם הרשיתי לעצמי לתת למישהו כזה או אחר לקרוא שיר או שניים, כאלה שהיו פחות חושפניים בעיניי ושהרגשתי בטוחה מספיק לשתף בהם את מי שבחרתי לשתף. הכי התרגשתי כשהתברר לי שהחוויה או זווית הראייה האישית שלי, כפי שביטאתי אותן בכתיבה, נגעו בקוראים ונתנו להם תחושה שאיכשהו שפכתי אור על משהו שגם הם עוברים.
אט-אט אמירות כמו "הגיע הזמן שתוציאי כבר ספר עם השירים שלך", שהשמיעו כמה מחברותיי הטובות ביותר, אלה ששיתפתי מדי פעם בשיריי, נעשו פחות מופרכות, וכבר לא דחיתי אותן על הסף.
תמיד ידעתי שאני מבקרת חסרת רחמים של עצמי. באחד השירים שלי כתבתי:
רוֹצָה לְהִתְבּוֹנֵן בַּהִתְנַהֲגוּיוֹת שֶׁלִּי
לֹא בְּמַבָּט שׁוֹפֵט, אֶלָּא בְּסַקְרָנוּת,
קְצָת כְּמוֹ לְהִתְבּוֹנֵן בְּחַלּוֹן רַאֲוָה
כְּדֵי לְהָבִין מָה בְּתוֹךְ הַחֲנוּת,
לְהָבִין שֶׁגַּם הִתְנַהֲגוּת שֶׁלִּי שֶׁאֲנִי פָּחוֹת אוֹהֶבֶת
מְעִידָה לֹא רַק עַל "מְעִידָה",
אֶלָּא גַּם עַל מַשֶּׁהוּ שֶׁקּוֹרֶה לִי בִּפְנִים
שֶׁלְּגַבָּיו שָׁוֶה לִי לַעֲשׂוֹת לְמִידָה.
זה מה שאני מבקשת עבורי, וגם עבורכם הקוראים, כששיר שכתבתי מאפשר לכם לפגוש חלקים בתוככם - שנצליח להתבונן פנימה באופן הזה.
אבל מה עושים עם הפחד מהחשיפה?
השירים שלי הרי חושפים כל כך הרבה ממי שאני – חלקים שעד כה לא אפשרתי להם לראות אור...
המשאלה שלי היא, שלמי מכם שיפגוש אותי בפן כזה או אחר בשיריי ויבחר לשאול:
"הזאת נעמי?"
אוכל לענות בלב שלם: "כן! גם זאת נעמי..."
על הספר
אוּלַי כְּאֵב שֶׁיֵּשׁ בִּי וּמְסַפֵּק לִי הַשְׁרָאָה
יָכוֹל לָגַעַת בָּאַחֵר, לְהַוּוֹת גַּם לוֹ מַרְאָה
שֶׁתְּשַׁקֵּף לוֹ חֲלָקִים שֶׁיַּעַזְרוּ לוֹ לְחַדֵּד
מַחְשָׁבוֹת וּרְגָשׁוֹת בַּקּשִׁי שֶׁעִמּוֹ הוּא מִתְמוֹדֵד,
וְאוּלַי מָה שֶׁכָּתַבְתִּי יְסַפֵּק אֵיזֶה רְכִיב
שֶׁאֶת רֶפֶּרְטוּאַר הַכֵּלִים שֶׁלּוֹ
לַהֲבָנַת עַצְמוֹ יַרְחִיב.
מַרְגִּישָׁה שֶׁהַתְּפִיסָה לְגַבֵּי הַכְּתִיבָה שֶׁלִּי
עָבְרָה אֶצְלִי פִּתְאוֹם עִדְכּוּן,
וּמִתְעוֹרֶרֶת בִּי מוֹטִיבַצְיָה לַהֲפָצָתָהּ
שֶׁלֹּא נִכְנַעַת לַסִּכּוּן.
בתהליך ההוצאה לאור של ספר הביכורים שלה "הגם זאת נעמי?", חשה נעמי, שהיא "שופכת לאור", חלקים נסתרים של עצמה, הבאים לידי ביטוי בשירים שכתבה במשך השנים למגירה.
המחשבה ששיריה עשויים לשפוך אור אצל מי מהקוראים – גם על חלקים מתוך עצמם, אפשרה לה לאזור את האומץ הדרוש, על מנת להפיצם באמצעות ספר זה.
נעמי שוב רביב, בת 64, נשואה, אמא לשתיים וסבתא "טרייה". בת הדור השני לשואה. מתחילת דרכה המקצועית עסקה בחינוך, בהדרכה, בייעוץ חינוכי והתפתחה בתחומים אלה, ובתחום הטיפולי. בשנים האחרונות מתמקדת נעמי בטיפול, כפסיכותרפיסטית של מתבגרים ומבוגרים בעיקר בקליניקה הפרטית שלה.