בספר זה מתקיימים שני מסעות במקביל. האחד, הוא מסעם של בני זוג צעיר ובתם, מאֵימת המלחמה אל המדינה שבדרך. השני, הוא מסעה של הבת, מחברת הספר, מן ההווה אל העבר, ממציאות חייה הנוכחת אל עברה המודחק, הנפקד.

באומץ רב, גם בתוך קושי, מעזה מרגלית גנור לפקוד כאן את בורות השכחה של הזיכרון. היא, שלא זכרה מאום מחייה עד גיל שש, חזרה אל שנות ילדותה המוקדמת, בצל מלחמת העולם השנייה, וטוותה לאחור, משִברי סיפורים ששמעה מהוריה, מביקוריה בצ’רנוביץ וגם מעומק ליבה, את סיפורה.

בעבורי, ניצחונה הגדול של מרגלית הוא הכרתה בכך, שאינה בת דור שני שנולדה בארץ, כפי שחשבה במשך שנים, אלא בת דור ראשון לשורדי השואה – וצלילתה אל מעמקי העבר כדי לדלות מתוכו מחדש ולנכֵס לעצמה את סיפורה.

כבניה ובנותיה של אומה, שעברה גלויות ופרעות, גזרות שמד ולבסוף את הפתרון הסופי, אין לנו אלא זאת – לכתוב לאחור את סיפורנו כדי לתת לו קיום, ולהותירו אחרינו לדורות הבאים. מרגלית עשתה זאת בתעוזה רגשית, ברגישות יוצאת דופן ובהצלחה רבה.