דני שגיא

איש מרשים הוא, דני שגיא. גבה קומה, רחב, מבטו בהיר וחודר. סיפור חייו יכול בשקט להוות תסריט לסרט. תסריט שרק המציאות יכולה ליצור. 

לא פעם אמרו לו אנשים ששמעו את קורותיו שהוא חייב להעלות את סיפור חייו על הכתב. 

דיבורו שקט ובטוח ואינו מסגיר את הסערה שמתחוללת בתוכו. עכשיו הוא רוצה לספר הכול.

נולדתי ב-28 במאי, 1947, בבית החולים של הצבא הבריטי, בניקוסיה. נולדתי בניתוח קיסרי. כבר אז הייתי גדול.

בספטמבר 1947 הגענו לחיפה. באנייה בריטית, ככל הידוע לי. מה הלאה? אני לא ממש יודע. 

אולי הועברנו לדגניה ב'. אני יודע שהוריי נשלחו לשם, ללמוד חקלאות. ניסיתי לבדוק בדגניה ב', אבל לא הצלחתי לקבל מידע ממשי. 

בכל אופן, הם לא נשארו שם הרבה זמן, כי באותה שנה כבר עברנו לקיבוץ מצובה, בגליל המערבי. ואני חי בה במצובה גם היום.

הייתי בן שנתיים, שנתיים וחצי, כשאמי נעלמה. בבת אחת, נותרתי ללא אמא, ולא יכולתי להבין את זה. 

הייתי נסחב עם אבי למפגשים עם חבריו בקיבוץ, ההונגרים, בכל יום בארבע אחרי הצהריים, לקפה ולחם עם ריבה.

כשהתחלתי להבין שהיא איננה, הייתי אז בן חמש או שש, שאלתי את אבי: "איפה אמא? למה היא הלכה? אני רוצה לראות אותה. 

למה אני לא יכול לראות אותה? לא אמרת שהיא מתה, אז היא חיה, ואני רוצה לראות אותה. איפה היא?" ידעתי שהיא נמצאת, איפשהו, שאמא קיימת. 

 

מנקודה זו התחיל משא חיי.

דני שגיא - תמונת מחבר.jpg